רק בגללו אני בוכה. כי אמר לי משפט שטרגר אותי.
"תנשמי, הילה. ממה כבר יש לך להיות בחרדה?"
ממה?
מהחיים עצמם.
מהלחצים הבלתי נפסקים. מהחיפוש עבודה, מההשרדות הזו.
בכיתי כי ממנו ציפיתי למינימום של אמפתיה ובמקום זה קיבלתי רק ביקורת.
איך יכולתי לאהוב אותו רק אלוהים יודע.
